סערה גדולה בגלל מאוורר קטן..

"אני לא מבינה מה קרה לי. בסה"כ מאוורר.." המשפט הזה פתח את השיחה שלי עם רינת הבוקר. "מה קרה? ספרי לי".

רינת נכנסה אמש לחדר השינה ואמרה שחם לה. בן זוגה, בתגובה, אמר לה שתביא את המאוורר שנמצא בחדר השני. מאותו רגע החלה להתעורר בה מעין מערבולת פנימית שגרמה לה לתחושת מועקה . כתוצאה מכך היא הסתגרה בתוך עצמה ושידרה ריחוק כלפי בן זוגה. הוא, בתגובה, התרחק גם כן ונוצרה אווירה לא נעימה בחדר.

רינת לא הבינה מה קרה לה פתאום. נכון, היה לה כיף אם הוא היה מפנק אותה ומביא בעצמו את המאוורר, אבל עדיין, לא קרה שום דבר דרמטי שהצדיק, מבחינה הגיונית, תגובה פנימית סוערת כזו. אז זהו, שההגיון הוא לא זה שניצח על כל הסיפור הזה. לחלוטין לא. כששאלתי את רינת מה היה הרגש שהיא חשה באותו רגע, היא ענתה - "פחד". וכש"דיברנו" עם הפחד הזה שעלה, רינת הבינה שיש בה פחד עמוק לחזור ולחוות את אותה תחושה כואבת כל כך שחוותה בנישואיה הראשונים, שם חיתה במעין שממה רגשית. היה זה קשר זוגי שהלך ודעך מהיום שבו היא נישאה לבעלה. את האמירה של בן זוגה הנוכחי "תביאי את המאוורר מהחדר השני" היא שמעה, על פי פרשנותה, כ: "אני כבר לא מתאמץ בשבילך כמו בהתחלה". ומבחינתה, נורות האזהרה החלו להבהב ולהזהיר: "הנה, ככה זה מתחיל להתדרדר, וזה עלול להגיע לאותו מקום כמו בפרק א', אותו כאב.." הפרשנויות שאנו נותנים למציאות נובעות מתוך הפחדים הכי גדולים שלנו. המוח ההשרדותי שלנו, שמטרתו להגן עלינו מפני כאב, זוכר את הכאב שחווינו בעבר, ומבחינתו הוא יעשה הכל על מנת להימנע מלחוות את אותו כאב שנית. הוא משתמש במעין "גלאי סכנות" שאמור להתריע ברגע שהוא מאתר סימן, קטן ככל שיהיה, לכך שאנו עומדים לחוות שוב את אותו כאב. הבעיה היא שלגלאי הזה יש נטיה להיות זהיר יתר על המידה ולצפצף, לעיתים קרובות, גם כאשר אין בכך באמת צורך. מה שקורה בפועל הוא שבאופן אוטומטי גם אירועים תמימים לחלוטין יתפרשו כמסוכנים. וזה בדיוק מה שקרה לרינת - בן זוגה, שמרעיף עליה חום ואהבה אין קץ, בסה"כ ביקש שתביא את המאוורר כי הוא כבר כמעט נרדם. באותו רגע הגלאי הפנימי שלה החל לצפצף בעוצמה, הפחד התעורר ונוצרה מערבולת שלמה. כשרינת הבינה את ההתנהלות הרגשית הפנימית שלה, קרו מספר דברים - ראשית, היא הבינה מה פשר התחושות הלא נעימות שהיא מרגישה, וזה כשלעצמו הרגיע אותה. שנית, היא היתה יכולה להסביר לבן זוגה ברוגע ובנעימות מה קרה לה. מה היא הרגישה, מה הצורך שלה, בעקבות מה שעברה בנישואיה הראשונים. הוא הבין שהיא לא מאשימה או מבקרת אותו, להיפך - היא זקוקה לעזרתו. המעבר מתחושה שהיא מאשימה אותו לתחושה שהיא צריכה אותו, יצר תחושת קירבה וחיבור, במקום הריחוק שחשו שניהם כאשר הסתגרו בתוך התחושות הלא נעימות שלהם. והדבר הכי חשוב שקרה הוא שרינת היתה יכולה לדבר עם הפחד שגרם לה לתחושת מועקה כל כך לא נעימה, להרגיע אותו ואז להסביר לו שהכל בסדר, שזו אזעקת שווא ושזה ממש לא דומה, בשום דרך, למה שקרה בעבר. שהוא פשוט קצת התבלבל, הפחד, כמו ילד קטן, ולכן נבהל.. המועקה נעלמה, הקירבה בין רינת לבן זוגה התעצמה, ורינת חשה חזקה יותר, מעצם העובדה שהיא מסוגלת כעת לנהל את הפחד שלה, ולא נותנת לו לנהל אותה.