אמונות מגבילות בקשר זוגי

את המונולוג הבא שמעתי מפי רונית, גרושה בת 43: "פגשתי גבר מקסים לפני כחודשיים. כיף לנו ביחד, השיחות בינינו קולחות, נעים לי בחברתו והכל סבבה. אבל לפני שבוע, יומיים לאחר שנפגשנו, רציתי שנצא בערב, ואז הוא אמר לי שהוא קבע לשבת עם חברים בבית קפה באותו ערב. אני לא יודעת למה, אבל מאותו רגע, "ירד" לי ממנו. הבנתי שכנראה הוא לא באמת רוצה אותי. אם היה חשוב לו לפגוש אותי, הוא היה מעדיף את הפגישה איתי על פני המפגש עם החברים שלו".

מחשבתה של רונית נבעה מתוך אמונתה הבסיסית הבאה: "גבר שבאמת מעוניין באשה יבטל את כל התכניות האחרות שיש לו ויקדיש את כל זמנו הפנוי אך ורק לה". 

האם ההנחה הזו נכונה במציאות? ממש לא.

אין כאן תחרות בין שני הדברים. הם יכולים, ואף אמורים, להתקיים במקביל.

להיפך - ביטול לחלוטין של העולם האישי מפני הזוגיות, עלול לגרום לבני הזוג, בסופו של דבר, לתחושת "חנק" מעיקה.

אז מהיכן הגיעה האמונה המסולפת הזו של רונית?

הפחד מפני נטישה אפשרית גרם לרונית ליצור לעצמה "גדרות" הגנה, מעין "הוראות הפעלה" שלפיהן היא בוחנת האם הקשר "תקין" או לא, והאם הגבר מעוניין בה ורוצה אותה, או לא. 

הבעיה היא שכשאנחנו נותנים לפחד את המושכות לניהול חיינו, זהו, בדרך כלל, מתכון לסוף שידוע מראש - חומות ההגנה הולכות וגדלות, הכללים הופכים להיות יותר ויותר נוקשים, ובעיקר - הכל נמדד בצורה דיכוטומית - שחור/לבן - או שהוא רוצה אותי, או שהוא לא רוצה אותי. או שהוא איתי, או שהוא עם החברים שלו. 

הדרך לסיומו של הקשר תהיה, באופן כזה, בלתי נמנעת. 

 קשר בריא אמור להיות מנוהל מתוך גמישות מחשבתית ורגשית מצד שני בני הזוג. אפשר לאהוב ולרצות להיות ביחד, ויחד עם זאת, אפשר ואף חשוב לשמר קשרים חברתיים קודמים. אין כאן לא סתירה, ובוודאי שלא הוכחה לחוסר רצון להיות יחד.

כשאנחנו מעלים את האמונות הלא מודעות שלנו אל המודע ומזהים את האמונות המסולפות שמחלישות אותנו ופוגעות ביכולת שלנו ליצור קשר זוגי בריא, רק אז נוכל להתחיל ליצור שינוי אמיתי במערכות היחסים בחיינו ואף להגיע ליצירת קשר זוגי אוהב ויציב לאורך זמן.