לכל איש יש ספר

לכל איש יש ספר.

איתו הוא נולד

איתו הוא גם ימות.

הכריכה נוצרת בעת יצירתו

 והוא זה שיכתוב את הסיפור עד יום מותו.

כשתינוק נוצר, עוד ברחם אמו, נוצרת יחד איתו הכריכה לספר של חייו. כל אירוע שקורה בחייו נכתב בספר, כל אמונה שנצרבת בנפשו, כל תובנה חדשה, כל רגש - נעים יותר ונעים פחות, כל שמחה וכל דמעה,

כל משאלה שמתגשמת וכל תקווה נכזבת, הכל משתלב ונרקם לכלל סיפור שהולך ונכתב עם השנים. 

התינוק גדל ומתפתח והופך לילד, אח"כ לנער ולגבר, והספר ממשיך ללוות אותו בדרכו ולהשפיע על מהלך חייו. כל מה שנכתב עד כה, מלמד אותו מהם החיים, מהן מערכות יחסים, האם אנשים הם טובים או רעים, האם העולם הוא מקום שמח ואופטימי, או קודר ואכזר, ומי הוא בכלל..

מה שמדהים הוא, שרוב האנשים כלל לא פותחים את הספר שלהם, לא מתעמקים בו בעיון. הם פשוט סוחבים אותו איתם ומאפשרים לסיפור שכתוב בו לנהל את חייהם. על סמך מסקנות הסיפור הם מקבלים החלטות, בוחרים בחירות גורליות, מרגישים רגשות, ואף מעבירים את המסרים של הסיפור לדור הבא.

אם פעם אחת, רק לרגע, הם יעצרו, יפתחו את הספר ויתחילו לקרוא לעומק את מה שכתוב בו, דברים מופלאים יתגלו להם. פתאום הם יבינו שישנם חלקים, אולי אפילו פרקים שלמים בסיפור, שניתן לפרש באופן שונה לחלוטין, להסיק מסקנות שונות. פגיעות רגשיות קשות עשויות להירפא, כי ממבט בוגר, עם הכלים שיש להם היום, כאנשים מבוגרים בעלי חכמת חיים ונסיון, התמונה קצת שונה מזו שהתקבלה בגיל 5, 6 או 10.

ואז, כאשר הסיפור שמלווה אותם כל חייהם משתנה, גם החיים מקבלים תפנית מופלאה ועוצמתית. כי עכשיו אפשר להתחיל לכתוב סיפור חדש, בוגר ואופטימי, כזה שלא מבוסס על פצעי עבר ותובנות של ילד קטן. זו גם הזדמנות פז לרפא פצעים שעדיין, למרות התובנות הבוגרות, עדיין מכאיבים, לעבד אותם, לסגור אותם ולהמשיך את הסיפור ממקום בריא ושלם.

הבעיה היא, שרוב האנשים אף פעם לא פותחים את הספר. הם נצמדים לסיפור הישן ופשוט משחזרים אותו שוב ושוב, חווים את אותם כאבים, חשים את אותם רגשות קדומים שצורבים את נפשם כבר כל כך הרבה שנים..

רומן טוב הוא כזה שיש בו תפנית דרמטית בעלילה. אם רק נעצור לרגע וניצור את התפנית בעלילה של סיפור חיינו, לרומן שלנו יהיה, בע"ה, happy end.

והוא אפילו עשוי להפוך לרב מכר :)