מה עושים עם שדים?

"את נלחמת בשדים שלך, או שאת מנסה להתעלם מהם?" שאלה מוזרה קצת..לכל אחד מאתנו יש "שדים" שמידי פעם מציקים, ואפילו מפחידים אותנו, מעין קולות פנימיים שאנו שומעים בראשנו: "את לא תצליחי. חבל לנסות בכלל..", "תראי איך היא מצליחה, ואיפה את..", " איזה טמטום! למה צריכה לענות לו ככה?" ועוד כהנה וכהנה קולות שגורמים לנו להרגיש רגשות פחד, אשמה, בושה, קנאה וכו'.

יש אנשים שמנסים להילחם ב"שדים" הללו ולהשתיק אותם בכוח - לענות להם, להתווכח איתם, לנסות להוכיח להם שהם טועים. ויש אנשים שמנסים להתעלם מהם - משתדלים לא להקשיב לקולות הללו, להסיח את הדעת, להדחיק אותם ככל האפשר. העיקר לא לשמוע אותם. האמת היא, שהשדים המציקים והמעצבנים הללו הם לא באמת שדים מרושעים. הם אותם ילדים

קטנים ומפוחדים שנמצאים בתוך כל אחד ואחת מאתנו.

השד שמנסה להפחיד אותנו מפני עמידה מול קהל הוא בעצם אותו ילדון שזוכר כמה כאב לו כשהתבלבל בהצגה בגן וכולם צחקו עליו, ומאז הוא פוחד לחוש שוב את כאב ההשפלה הזה. השד שמנסה לחבל בזוגיות שלנו הוא אותו ילדון שחווה שברון לב כשהתאהב וחווה דחיה, ומאז הוא לא מאמין שמגיע לו שיאהבו אותו.השדים הללו הם הקולות שנובעים מתוך האמונות המסולפות שאימצנו לעצמנו בילדות. את אותם אירועים מכאיבים שקרו לנו, הסברנו לעצמנו באופן מעוות ומסולף, על פי יכולת ההבנה שהיתה לנו אז, כילדים קטנים. כמו, למשל, אותו ילד שבטוח שבגלל שהוא "ילד רע" הוריו התגרשו.. כתוצאה מכך נטבעו בנו אמונות אשר ממשיכות ללוות אותנו ולנהל אותנו גם בחיינו הבוגרים, מבלי שנהיה מודעים לכך. לכן, כאשר קול פנימי כזה, שדון כזה, מתעורר בך ומתחיל "לצעוק" מבפנים, תביני שהוא פשוט מפוחד וזועק לעזרה. וכמו שלא היה עולה על דעתך להשתיק בכוח ילד קטן שבוכה מרוב פחד, או להתעלם ממנו, כך יש להתייחס לשדים הללו שבתוכנו - כמו אל ילדים קטנים שרק רוצים להימנע מלחוש כאב. במקום להילחם בהם או להתעלם מהם, יש פשוט להרגיע אותם. להכיר בפחד שעולה, להבין מהיכן הוא נובע, ויחד עם זאת לשדר מסר שהכל בסדר - זה לא אותו מצב כמו אז, בעבר, ואני, הבוגרת והמנוסה, יכולה להתמודד עם המצב בהצלחה. כך, הצורך החסר בבטחון וברוגע יתמלא, הפחד יתפוגג והקול הזועק מבפנים ילך וייעלם.

ReplyForward