ים של דאגה

"אני לא יכולה לעשות כלום. הדאגות משתלטות לי על התודעה והראש שלי לא פנוי לשום דבר אחר. אני מנסה להעיף את הדאגות מהראש אבל זה לא עוזר. אני לא יכולה יותר! אני מרגישה שאני שוקעת בתהום של דאגה.." - מכירה את התחושה הקשה הזו? תיאור כזה, או דומה לו, אני שומעת לא פעם ממטופלות. תחושה של הצפה, כאילו הדאגות הולכות ונערמות זו על גבי זו ועוד רגע הן מכסות את כולך. את מנסה להיאבק בהן, אך ככל שאת נאבקת, הן רק מתעצמות ומתחזקות.

מה אפשר לעשות כדי לא לטבוע בים הדאגות הללו?

כדי להתמודד עם תחושת ההצפה שאוחזת בך, צריך לעשות בדיוק את ההיפך - להפסיק לנסות להילחם בדאגות שרצות לך בראש. במקום להיאבק, שבי רגע עם עצמך ונסי לחוש היכן הדאגה מורגשת בגוף. נשמע מוזר, אני יודעת. אבל אם תתרכזי בתחושות הגופניות שאת מרגישה, תיווכחי לדעת שאת הדאגה (כמו את שאר הרגשות) מרגישים בגוף. כיווץ בבטן, לחץ בחזה, תחושת חנק בגרון - אצל כל אדם זה מורגש באופן אינדיבידואלי. נסי לקחת נשימה או שתיים, ואז בדקי היכן נמצאת התחושה המעיקה בגוף - אותה תחושה, שכשהיא מתעוררת, את מבינה שאת מודאגת. לאחר שמצאת את מיקום התחושה, הניחי את ידייך על אותו איזור בגוף, נשמי כמה נשימות עמוקות וכווני אותן לאותו איזור. אמרי לעצמך - "אני מרגישה עכשיו דאגה וזה בסדר. מותר לי לחוש דאגה, זה טבעי. אני יודעת שאני מוגנת ובטוחה כעת והדאגה הזו תחלוף." הרגישי את חום ידייך ממש מרכך את הדאגה ומרגיע אותה. ושוב נשמי כמה נשימות עמוקות וכווני אותן לאותו איזור שבו התחושה המעיקה מורגשת. כעזרה ראשונה זו דרך יעילה להפסיק את המאבק עם הדאגה, כך שעוצמתה לא תגבר. כשהרגש מקבל הכרה והכלה הוא כבר לא צריך להגביר את עוצמתו עוד ועוד. לעומת זאת, כאשר מנסים להילחם בו, הוא יילך ויתגבר בכדי להילחם בחזרה. גם האמירה "אני מוגנת ובטוחה" מפחיתה את הדאגה מכיוון שתחושת מוגנות ובטחון סותרת את הדאגה. ממש כמו גל גבוה שמאיים להטביע - אם נלחמים בו, הסיכוי, חלילה, לטבוע, גדל. לעומת זאת, אם מפסיקים להילחם בו וזורמים איתו, הסיכוי להיסחף איתו אל החוף ולהינצל גדל. זהו השלב הראשוני שבו קודם כל אנו מפסיקים את המאבק הרגשי שסוער בתוכנו. בשלב הבא, כשנאתר מה עומד מתחת לחרדה ומה מניע אותה, נוכל ליצור רגיעה פנימית לטווח הארוך, כך שבסיטואציות דומות בעתיד, החרדה לא תגיע לעוצמות גבוהות כל כך.