עצב – מיותר או אולי הכרחי?

השבוע צפיתי בסרט המצוייר "הקול בראש" עם בן זוגי. אני מודה שזה לא הז'אנר המועדף עלי, אבל שמעתי עליו מפה ומשם ואמרתי לעצמי:" יאללה. שווה לנסות. מקסימום נפסיק באמצע." האמת? נהנינו מכל רגע. כל כך אמיתי, מדויק ונוגע בנימי הרגש העדינים ביותר. הנאה צרופה.

הסרט יוצר האנשה של הרגשות שמהדהדים בתוכנו, ממש מאפשר הצצה פנימה לתוך עולם הנפש שלנו.

הקטע שהכי ריגש אותי היה הסצנה שבה דמות השמחה מנסה לעודד את הפיל הדמיוני של גיבורת הסרט, שחש כאב על כך שהוא כבר לא רלוונטי עבורה. היא מנסה להצחיק אותו, להסיח את דעתו ושום דבר לא עוזר, ואז מתיישבת לידו דמות העצב ורק מקשיבה לכאב שלו ואומרת לו: "נכון, זה באמת כואב וקשה." לאחר כמה דקות שהיא שוהה איתו בתוך הכאב העמוק שלו, לפתע הוא קם ואומר: "עכשיו אני יכול להמשיך הלאה". זה כל מה שהוא היה צריך – מישהו שישב לידו ורק יקשיב לו. בלי לנסות לפתור את הבעיה, בלי לנסות לשמח אותו. פשוט להקשיב.

בחיים רצופי האתגרים שלנו, לעיתים כואב לנו וקשה לנו. הקשבה יכולה לחולל פלאים. וכשמישהו רוצה לעזור לנו ומתחיל להציע הצעות לפתרון כזה או אחר, אפשר פשוט לומר לו: "רק תקשיב לי. זה כל מה שאני צריכה כרגע."

ומעבר לכך, חשובה עוד יותר היכולת שלנו להקשיב לעצמנו. כי רק כאשר נעצור לרגע ונקשיב לעצמנו, נבין באמת איך לעזור לעצמנו, ואם צריך - לתקשר נכון את הצורך שלנו לאחרים.

לפעמים עצם השהיה בתוך הכאב, היכולת לתת מקום לעצב ולא לנסות לברוח ממנו, היא זו שתאפשר לו לחלוף.

אז מה אתן אומרות – עצב – מיותר או הכרחי?